נפטר נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבס

מתוך ויקיחדשות, מקור החדשות החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נשיא ונצואלה הוגו צ'אבס מת והוא בן 58 בלבד

6 במרץ 2013
הוגו צ'אבס, נשיא ונצואלה, 1999-2013
ניקולס מאדורו, סגן נשיא ונצואלה ויורשו המיועד

לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, הוגו צ'אבס, הלך לעולמו והוא בן 58, כך נמסר מהודעה רשמית מטעם סגן נשיא ונצואלה וממלא מקום הנשיא. הרשויות בוונצואלה הודיעו מוקדם יותר גם כי הם מגרשים מעיר הבירה, קראקס בכיר בשגרירות ארצות הברית, זאת עקב "קשירת קשר נגד הממשלה". הבכיר שגורש, דייוויד דל מונקו, הוא נספח חיל האוויר האמריקאי בוונצואלה. במסיבת עיתונאים שכינס סגן הנשיא, הוא האשים כי "אויבים מבית ומחוץ הרעילו את הנשיא צ'אבס", והבטיח שבקרוב ישיגו הרשויות בוונצואלה הוכחות לכך. עוד לפני מות צ'אבס, כינס סגן הנשיא את המנהיגים הפוליטיים והצבאיים לדיון חירום דחוף בארמון הנשיאות בקראקס, על עתיד המדינה ועקב ההחמרה שחלה מצבו הרפואי. בין הבכירים שהשתתפו בדיון היה גם אחיו של הנשיא, שר ההגנה הונצואלני, אדן צ'אבס.

עקב מותו הפתאומי של צ'אווס, מונה המדינאי דיוסדאדו קאביו (Diosdado Cabello), נשיא האסיפה הלאומית של ונצואלה לנשיא זמני עד לכינון בחירות חדשות.

רקע[עריכה]

לפני כ-14 שנה, ביום בו הושבע הוגו צ'אבס לראשונה לנשיא ונצואלה – 80% מתושביה חיו עמוק מתחת לסף העוני. כמחצית מהם נחלצו, עלו אל פני השטח והם נושמים כיום אוויר צח יותר. למחצית השנייה יש תקווה. זה, על רגל אחת, היה בסיס הכוח של האיש אשר שינה בתחילת המאה ה-21 את ההיסטוריה של ארצו, ובמשהו, ללא ספק, גם את ההיסטוריה של אמריקה הלטינית.

מדיניות החוץ של צ'אבס הייתה פרובוקציה אחת גדולה, שככל שהרגיזה יותר את וושינגטון ותומכיה, כך הביאה נחת רוח יותר לשלטון בקראקאס. צ'אבס תמך בפה ובפועל במנהיג לוב מועמר קדאפי, בנשיא סוריה בשאר אסד, התחבק ממושכות עם נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד, וקשר ידידות אמיצה עם נשיא בלארוס אלכסנדר לוקשנקו, המכונה "הרודן האחרון של אירופה". נוסף לזה, הוא ניתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל והעניק לקבוצות הקשורות לחיזבאללה ולטהראן אפשרות להקים בסיסי אימונים וקשר בוונצואלה. בתחומי הפנים לעומת זאת, העניק לבני השכבות הנמוכות אפשרויות שלא היו להם בעבר בכל הקשור לחינוך ולתעסוקה, בנה שיכונים רבים לחסרי דיור, הקים רשתות שיווק מזון במחירים מסובסדים והעביר חוקים שהטיבו עם קבוצות המיעוט האינדיאניות. בשנות שלטונו צ'אבס היה לב לבו הכל-יכול של השלטון בוונצואלה. הקשר הכריזמטי שלו עם המוני בני המעמד הנמוך והשפעתו עליהם היו סוד כוחו. אולם פועלו חצה את הגבולות והותיר חותם גם ביבשת אמריקה הלטינית והאיים הקריביים. צ'אבס הוא המייסד והמוביל של ALBA, ברית המדינות הסוציאליסטיות המהפכניות של אמריקה הלטינית, שבה חברות בין השאר קובה, אקוואדור, בוליביה וניקרגואה. צ'אבס הוא זה שליכד את הברית והפך אותה למשמעותית, בין השאר באמצעות תמיכה מסיבית במנהיגי המדינות האלה על ידי העברת נתחים מהכנסותיה העצומות של ונצואלה מנפט ומגז למימון פרויקטים שונים – כמו גם בחירתם מחדש, זאת כחלק מחזונו הבוליברי לאיחוד אמריקה הלטינית.

ביוגרפיה[עריכה]

צ'אבס נולד ב-1954, וגדל בבית הצנוע של סבתו מצד אביו, בעיירה הכפרית סבנטה במחוז בארינס, במזרח ונצואלה, שעיקר פרנסת תושביה בא מענף ייצור הסוכר. הוריו, ממוצא מעורב ספרדי אינדיאני ואפריקאי, היו שניהם מורים בבית ספר, שהתקיימו בקושי והביאו לעולם שבעה ילדים. הוגו היה השני שבהם, אחרי אדן הבכור, שכיהן כשר ההגנה ומושל בארינס. בשל עוניים, נשלחו שני הבנים הראשונים לחיות בבית הסבתא רוזה. לימים יתאר הוגו את סבתו במלים: "אשה טהורה, בעלת אהבה טהורה ונדיבות טהורה".

כשהיה בן 17, התקבל צ'אבס ללימודים באקדמיה הצבאית בעיר הבירה קראקס. היה זה המחזור הראשון אשר פתח את שערי המוסד ללימודי מקצועות שאינם צבאיים, ומורים אזרחים הובאו מן האוניברסיטאות בכדי להקנות לחניכים ידע בהיסטוריה, אמנות ומדעים. צ'אבס התגלה עד מהרה כצעיר בעל עניין בקשת רחבה של עיסוקים. הוא שיחק בייסבול בקבוצת "קריוז'יטוס", בליגה הלאומית של ונצואלה, כתב שירה, סיפורים קצרים ומחזות, ואף צייר. הוא גילה סקרנות רבה בתחום ההיסטוריה, וגיבורו היה סימון בוליבר, הגנרל המהפכן בן המאה ה-19, העתיד לימים לזכות בתהילה מחודשת בזכות צ'אבס. השקפותיו הפוליטיות התגבשו, בין השאר, לפי הספר האהוב עליו אז – "יומנו של צ'ה גווארה".

ב-1975, סיים את לימודיו במקום השמיני מבין 75 בני מחזורו בהישגים לימודיים. הגורל המשועשע הציבו דווקא כקצין קשר ביחידה לדיכוי התקוממויות, להן היו אחראיות באותו זמן קבוצות מרקסיסטיות-לניניסטיות באזורי העוני. בזיכרונותיו סיפר כי היה לו זמן פנוי בשפע, ההתקוממויות דוכאו בקלות ובמהירות, והוא יכול היה להמשיך ולשחק בייסבול, לארגן תחרויות בינגו, ואף לשפוט בתחרות יופי. הוא קרא את כתבי [[W:קרל מרקסקארל מרקס, לנין ומאו דזה דונג, ובגיל 22 ראה בעצמו איש שמאל ומהפכן, לדבריו. זעמו הפנימי הלך וגבר והוא החל למתוח ביקורת על שיטות העינויים בהם נקט הצבא כנגד אנשי תנועות השמאל, ועל השחיתות בממשלות הימין. ב-1977, עשה את הצעד הראשון בדרכו אל המנהיגות. בחשאי, ועם קומץ מחבריו ליחידה, הקים תא חשאי ושמו "צבא העם המהפכני", מאוחר יותר שונה השם ל"הצבא הבוליברי המהפכני". צ'אבס בחר באידיאולוגיה של דרך האמצע – בין הממשלה הימנית לבין קבוצות השמאל הקיצוני האלים. ב-1981, קפטן צ'אבס נשלח ללמד באקדמיה הצבאית בה למד, הפך מהר מאוד למרצה כריזמטי, שגם ארגן עם חניכיו אירועי תאטרון ומופעים, שבה את לבם ברעיונותיו – וגייס רבים מהם לתא החשאי שלו.

שמועות על פעילותו הגיעו לאוזני קצינים בכירים, אולם בהיעדר הוכחות אי אפשר היה להעמידו לדין, ובמקום זאת הוחלט לשלוח אותו לפקד על בסיס נידח באזור הגבול עם קולומביה. ב-1988 נקרא לשוב לתפקיד מנהלתי במטה הצבא בקראקס הבירה, בנקודת זמן פוליטית חשובה. הנשיא דאז, איש המרכז קרלוס פרז, נבחר על בסיס מצע שהתנגד למדיניות ארצות הברית ולדרישות ארגון המטבע העולמי מוונצואלה – אך כאשר הגיע לשלטון התעלם מכל הבטחותיו ונקט במדיניות הפוכה. הצבא דיכא ביד קשה את ההפגנות ההמוניות ומעשי הביזה שפרצו בקראקס בעקבות זאת, 276 בני אדם נהרגו מאש החיילים, ומאות אחרים "נעלמו" לאחר שנלקחו למעצר. צ'אבס החליט לפעול: הוא אסף את חבריו לתא החשאי – שכנע קצינים אחרים להצטרף אליו - והחל לתכנן הפיכה צבאית. עם שחר, ב-4 בפברואר 1992, נעו הכוחות שסרו למרותו ונכנסו לקראקס, כשהמטרה הייתה להשתלט על ארמון הנשיאות, משרד ההגנה, שדה התעופה הצבאי בעיר ותחנות שידור. לב המבצע היה לקחת בשבי את הנשיא פרז, ששב יום קודם מסיור בחו"ל. אולם כל מה שיכול היה להשתבש – השתבש. הקשר בין היחידות כשל, קצינים אחדים התחרטו ובגדו בצ'אבס, ההשתלטות על תחנת הטלוויזיה לא הועילה כיוון שהחיילים לא הצליחו לשדר את דבריהם, והנשיא פרז נמלט מהארמון. כשהבין צ'אבס כי נכשל, הוא נכנע והסגיר עצמו. תמורת הבטחה כי יקרא לכל חבריו להניח את נשקם – התירו לו השלטונות להופיע בשידור בטלוויזיה, וההופעה הזאת, למעשה, הולידה את האיש והמנהיג העתיד לכבוש פוליטית את ונצואלה כעבור כמה שנים. "חברים", הוא אמר, "לרוע המזל נכשלנו הפעם... תהיינה הזדמנויות נוספות". רבים מאוד בקרב השכבות הנמוכות במדינה נשבו בקסמו באותם רגעים.

צ'אבס נשפט ונכלא, מחוץ לכלא התקיימו הפגנות קבועות של תמיכה בו, וכלי תקשורת רבים תמכו בו וברעיונותיו. אחד ממארגני ההפגנות האלה היה פעיל הארגון של נהגי המטרו בקראקס, ניקולס מדורו. שנה מאוחר יותר, הנשיא פרז הודח לאחר שנחשפו מעשי שחיתות בהם היה מעורב, והנשיא החדש שנבחר, רפאל קלדרה, שהבטיח להעניק חנינה למשתתפי ניסיון ההפיכה, שחרר את משתתפי ניסיון ההפיכה בתנאי שלא ישובו לצבא. צ'אבס האזרח, פתח בפעילות פוליטית. מסעותיו הובילו אותו לערים ועיירות קטנות ברחבי ונצואלה, וגם לקובה, שם אימץ אותו אל לבו פידל קסטרו, ועשה ימים רבים בחברתו, כשהשניים מנהלים שיחות ארוכות.

בבחירות של סוף שנת 1998 התמודד צ'אבס על הנשיאות. מצבה של ונצואלה היה בכי רע: חרף ההכנסות הגדולות מנפט, השחיתות הרבה והניהול הכושל של המדינה דרדרו את כלכלתה. בשנים 1990-1997, צנחה ההכנסה לנפש מכ-5,200 לכ-2,800 דולר. הנפגעים העיקריים היו כמובן בני השכבות החלשות, וצ'אבס היה בעיניהם האיש הנכון לנקות את האורוות ולהקשיב למצוקתם. 56.2% העניקו לו את קולם, והביאו אותו על כפיים אל ארמון מיראפלורס, משכן הנשיאות, אליו ניסה לפרוץ בכוח 7 שנים קודם לכן. "התחייה של ונצואלה החלה, אין איש ואין דבר שיוכלו לעצור זאת", הכריז בנאום הניצחון שלו.

ההיסטוריה תקבע אם הדבר נכון לגבי ונצואלה, לגבי צ'אבס האדם, מה שעצר אותו הוא הסרטן שהתגלה בגופו ב-2011. מאז שהודיע על כך מהוואנה בירת קובה, בשידור לבני עמו ב-30 ביוני 2011, הוא עבר יותר מעשרה ניתוחים וטיפולים שונים. מיטב מרופאי קובה, בסיוע מומחים מברזיל, ונצואלה וספרד נאבקו על חייו. בעת מחלתו הוא אף התמודד על כהונה נשיאותית נוספת, רביעית במספר, וניצח. אולם לטקס ההשבעה שהיה אמור להתקיים בינואר האחרון – כבר לא הגיע - הצ'אביזם, אידיאולוגיה המשלבת סוציאליזם, פטרו-דולרים ולאומנות לטינו-אמריקאית, נותר ללא צ'אבס.

מקורות[עריכה]